מי לא זוכר את השביעי באוקטובר לפניי שנתיים עת התעוררנו ב6:29 בבוקר שמחת תורה לתוך אזעקות ומטחי טילים בלתי פוסקים, מתחברים לשידורי הטלויזיה העיניים רואות אך הלב מסרב להאמין שזו מציאות. אלפי מחבלים שוטפים את הגבול הדרומי, רוצחים, שורפים, מתעללים, חוטפים כל אותם דברים שנשבענו שלא יקרו יותר ליהודים. אסון גדול נפל עלינו מאות הרוגים, נעדרים פצועים, כאוס מטורף. ולאחר מכן מתחילה מלחמה ארוכה ואכזרית בכל זירה אפשרית שממשיכה לטלטל את חיינו מידי יום. עוד הרוגים עוד פצועים מידי פעם מצליחים לחלץ חטוף חי או מת, הרס גדול בזירות שונות. שנתיים עברו ואנחנו מלקקים את הפצעים ועדיין מנסים להבין איך זה קרה לנו שוב.אנחנו מתכנסים ברחבה, כל הקריה בחולצות לבנות, זוכרים את בוגרינו היקרים: שי אשרם, טל פליבה ואלון קליינמן שמסרו נפשם כדי שנוכל להמשיך לחיות פה. נזכור, לא נשכח ולא נסלח על מה שעוללו לנו אויבינו צמאי הדם. נקודת אור קטנה מנצנצת בחזרתם של כל החטופים החיים .המראות קורעיי הלב של אנשים כחושים ומעונים שמתאחדים עם בני משפחתם לאחר שנתיים ארוכות במנהרות מרחיבות את הלב ונותנות תקווה שאולי סוף סוף נגיע אל השקט המיוחל. מי ייתן ויוחזרו כל חללינו היקרים ונוכל להתחיל לנשום.